מושגים
מהי קונפבולציה (Confabulation)?
קונפבולציה היא תסמין אופייני בהפרעות זיכרון שונות, בהן פרטים וסיפורים מומצאים כאמצעי פיצוי שנועד למלא את החוסר בזיכרון.
מלבד אמנזיה (שיכחה), הזיכרון האנושי מועד גם לעיוותים, טעויות ואילוזיות.
קונפבולציה היא עיוות זיכרון כזה, שעלול להתרחש במקרים של נזק מוחי.
הפסיכיאטר הגרמני קרל בונהופר טבע את המונח קונבולציה בשנת 1900. הוא השתמש בו כדי לתאר מצב בו אדם נותן תשובות כוזבות או תשובות שנשמעות דימיוניות.
מהם הסימנים של קונפבולציה?
חוסר מודעות לכך שהזיכרון אינו מדויק. כאשר מצביעים על הטעות, האדם לרוב אינו מוטרד מכך.
למרות הצגת מידע כוזב, האדם הסובל מהתופעה מאמין שמה שהוא זוכר נכון. כלומר, מבחינתו לא מדובר בשקר. אין ניסיון להונות או לשקר, גם אין מוטיבציה סמויה לזכור את המידע בצורה שגויה.
הסיפור לקוח בד״כ מזיכרונו של המתמודד. הבסיס למידע מבוסס לרוב על חוויות ומחשבות מהעבר או מההווה.
מידת האמינות של הנרטיב משתנה מאדם לאדם. הסיפור עשוי להיות קוהרנטי וסביר לחלוטין, בעוד שסיפורים אחרים עשויים להיות לא קוהרנטיים ולא מציאותיים.
לדוגמא, אדם עם דמנציה או אמנזיה יתאר בפרוטרוט את הפעם האחרונה בה נפגש עם הנוירולוג המטפל, גם כאשר התרחיש המתואר מעולם לא קרה בפועל.
קונפבולציה במצבים נורמליים
כולנו נוטים לארגן מחדש את הזיכרון הסמנטי והאפיזודי שלנו, שנוטה להיות ממש גמיש בחלוף הזמן.
חוקרים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית הראו כי 70% מהבוגרים הצעירים שהתבקשו להיזכר בפשע שביצעו בגיל ההתבגרות, ניכסו לביוגרפיה שלהם תיאורים כוזבים ששתלו החוקרים ורבים מהם אף סיפקו פרטי רקע עשירים סביב אירועי הפשיעה הבידיוניים.
במחקרים אחרים הצליחו חוקרים להראות כמה פשוט לשתול זיכרונות ילדות אצל נבדקים, כמו טיסה בכדור פורח או נטישה בקניון.
בקיצור, זיכרון זה לא בדיוק עניין אובייקטיבי ולעתים גם לא ממש אמין.
״זיכרון די לקוי הוא כזה
שעובד רק אחורנית...״
מלכת הלבבות, מתוך ״מבעד למראה״, לואיס קרול
איך מטפלים בקונפבולציות?
הטיפול מתמקד בדרך כלל בטיפול בהפרעה שגורמת לתופעה, במטרה לסייע בהפחתת קונפבולציה.
ישנן גם טכניקות פסיכותרפויטיות שעשויות לשפר את המצב.
דוגמה לכך היא טיפול לשיקום קוגניטיבי, בו המטופל לומד מחדש ומתרגל מיומנויות קוגניטיביות.
המטפל גם מסייע למטופל לפתח מודעות לגבי המידע הכוזב והשלכותיו ביחסים עם אחרים.
טכניקות שמעודדות את המטופל לברר מה הוא עושה ולא זוכר יכולות אף הן להיות שימושיות.
מהי תחושת סוכנות (Agency / אייג׳נסי) בפסיכולוגיה ובטיפול?
מהי תחושת Agency?
בפסיכולוגיה, המונח Agency (תחושת סוכנות, תחושת פַּעֲלָנוּת יוֹזֶמֶת או אייג׳נסי) מתייחס ליכולת האדם להשפיע על תפקודו ועל מהלך האירועים בחייו על בסיס ההתנהגויות והפעולות שהוא עושה.
בני אדם מציבים לעצמם יעדים ומעריכים את התוצאות העתידיות של פעילויות פוטנציאליות, כמצפן שמנחה ומניע את המאמצים לקראת מימוש היעדים הללו.
ברבים, סוכנים (Agents) הם ישויות מכוונות מטרה שמסוגלות לפקח על סביבתן כדי לבחור ולבצע פעולות יעילות במצב נתון להשגת מטרה המיועדת.
אם כך, תחושת הסוכנות מרמזת על היכולת העצמאית של האדם לתפוס ולשנות את הסביבה מתוך בחירה חופשית.
Agency בטיפול פסיכולוגי
בטיפול, חוויה של Agency עשויה להיות מטרה, שמעידה על יכולתו של המטופל לשלוט אוטונומית במה שניתן לשליטה בחייו.
היעדר Agency מתבטא החוסר יכולת לפעול מתוך בחירה אישית על העולם, מצב שמקושר לדיכאון ולחוסר אונים.
העתיד הקרוב מבשר לנו על טיפולים נתמכי חומרים פסיכודליים, כמו MDMA או פסילוסיבין (פטריות קסם).
התקווה הקלינית, שמתחילה לקבל חיזוקים מחקריים, היא שמטופלים במצב תודעתי רחב יותר מבינים כי ביכולתם לקבל החלטה ולעשות בחירה.
למשל, האמירה ״אני יכול להפסיק לעשן!״ עשויה להחוות עם הרבה יותר Agency בהשפעת חומרים פסיכואקטיביים מסוימים ולהוביל כך לתוצאות חיוביות מאוד.
נראה כי ל- Agency נמוך יש קשר עם פרוגנוזה גרועה יותר.
למשל, ידוע כי תסמינים של הפרעת אישיות גבולית פוחתים ונותרים מופחתים למדי לאורך זמן לאחר DBT (טיפול דיאלקטי התנהגותי).
יחד עם זאת, בקרב מטופלים עם סוכנות אישית נמוכה נמצאו תסמינים חמורים יותר של הפרעת אישיות גבולית, לאחר טיפול DBT ושנה אחריו.
אקסצנטריות | מה זה בדיוק אישיות והתנהגות אקסצנטרית?
אקסצנטריות היא התנהגות חריגה, תמהונית או מוזרה.
היא נמצאת על הציר בין התנהגות נורמלית לבין התנהגות אבנורמלית וכשלעצמה אינה מהווה הפרעה נפשית או סינדרום פסיכיאטרי.
בהקשרים רבים, אקסצנטריות מקושרת לסגולות ייחודיות, כמו נטיה אמנותית יוצאת דופן, מחוננות אינטלקטואלית או יצירתיות שופעת.
האדם האקסצנטרי יכול להבין או לא להבין את הסטנדרטים והנורמות המקובלת להתנהגות נורמטיבית בתרבות בה הם חיים.
הענין המרכזי הוא שהם פשוט לא מוטרדים מהמבט החברתי הנוקב, שמעסיק את מרביתנו.
אנשים אקסצנטריים עשויים להיות בעלי טעם ייחודי בביגוד, בתחביבים מיוחדים או באוספים נדירים בהם הם מושקעים מאוד.
התנהגות אקסצנטרית של הפרט נתפסת כביטוי חיצוני לאינטליגנציה ייחודית או לדחף יצירתי אינדיבידואלי.
למעשה, רבים מהמוחות המבריקים ביותר בהיסטוריה הפגינו התנהגויות אקסצנטריים והרגלים חריגים.
מצד שני, מאפיינים אישיותיים אקסצנטריים מיוחסים בטעות להפרעות נפשיות כרוניות ולא לחלק אינטגרלי מאופי נורמלי.
למשל, מחקר מצביע על הזהירות הנדרשת מצד אחיות. נתונות בפני הטיה לפירוש שגוי של התנהגות אקסצנטרית אצל קשישים כהפרעת אישיות.
אנהדוניה | אובדן היכולת להרגיש הנאה ולחוות עונג בחיים
מהי אנהדוניה?
אנהדוניה, או אִי-נֶהֱנוּת, היא חוסר יכולת להרגיש הנאה.
המושג אנהדוניה נטבע ב-1896 על ידי הפסיכולוג הצרפתי תאודול ריבו והוא נחשב לסימפטום נפוץ של דיכאון וכן של הפרעות נפשיות אחרות, כמו סכיזופרניה או הפרעה דו-קוטבית.
כולנו מבינים מהי תחושת עונג.
אנחנו מצפים ומייחלים להגעתה.
יש דברים שנותנים טעם בחיים: צחוק של ילד, רכיבה על אופניים, האזנה למוזיקה שנכנסת ללב או התענגות על כוס יין איכותי במיוחד.
אבל יש אנשים שמאבדים את זה, ומה שפעם שימח אותם כבר לא מסב להם תחושת הנאה וזו בדיוק אנהדוניה.
סוגים של אנהדוניה
בגדול, פסיכולוגים ופסיכיאטרים מתייחסים לשני סוגים עיקריים של אנהדוניה:
אנהדוניה פיזית
חוסר הנאה מתחושות גופניות, למשל חיבוק משאיר תחושה ריקה במקום למלא כמו פעם. או טעם של אוכל שממש אוהבים מרגיש פתאום תפל.
כאשר תגמול ההנאה נעדר, כל מערכת החיזוקים האישית משתנה ללא הכר.
ואכן, צוות חוקרים מצא כי החוויה האנהדונית השכיחה ביותר שדווחה במדגם של משתתפים דיכאוניים הייתה חוסר מוטיבציה (Rozjabek et al, 2023).
התחושה של הדיכאוני היא שאין בשביל מה.
אנהדוניה חברתית
אנהדוניה חברתית מוגדרת כחוסר עניין והיעדר חשק בכל מה שקשור ביחסים בין אישיים וחוסר הנאה בסיטואציות חברתיות.
מטבע הדברים היא כוללת לעיתים קרובות נסיגה חברתית.
אנהדוניה יכולה להפוך את היחסים עם הסובבים למאבק של ממש, בעיקר כאשר הם לא מצליחים להבין מדוע האדם האהוב עליהם מקפיד כל כך להימנע מפעילויות שעושות לכולנו נעים.
ויש גם פעילויות משותפות:
אצל מתמודדים/ות עם אנהדוניה הזמנות לאירועים הופכות למטלה מייסרת, עונש ש״הלוואי וייגמר כבר״.
הם מדלגים עם שלל טענות ומענות על מפגשים חברתיים, טיולים משפחתיים, הופעות ומסיבות ואפילו מוותרים על מפגשי אחד על אחד, שדורשים פחות התגייסות חברותית.
בלי טיפול המתמודדים מתחילים להאמין שאין להם יכולת בין-אישית מספקת ואפילו לפתח חרדה חברתית, שהולכת ומתחזקת כאשר ההרגשה שהם לא משתלבים מתקבעת, בעיקר במפגש עם זרים.
החרדה החברתית יכולה לצמוח כהסבר לקשיי ההשתלבות, כאשר הם נוטים לייחס את הבעיה ללקות בין-אישית שאינה באמת קיימת.
מעבר לכך, מערכות יחסים משגשגות על בסיס התעניינות, אכפתיות ופידבקים חיוביים, ובלעדיהם הן עלולות לנבול.
דמיינו שאתם לא יכולים להגיד למישהו שאתם אוהבים אותו או שהיה לכם ממש כיף לבלות איתו את היום.
ככה זה בדיוק אצל אנשים עם אנהדוניה, פשוט כי הרגשות החיוביים פחות זמינים עבורם.
בנוסף, ניתן לראות אנהדוניה גם באמעות 5 מימדים בהם היא באה לידי ביטוי:
אנהדוניה כתופעה על גבי ספקטרום
חוקרים מאמינים שאנהדוניה היא לא מצב של שחור או לבן, אלא ממוקמת על ספקטרום:
יש כאלה שלא ירגישו הנאה בכלל ויש כאלה שאצלם הרגשות מתעמעמים, אז כן יכול להיות שהם עדיין יאהבו לאכול גלידה או להקשיב מוזיקה אבל הם כבר לא ייזמו את הפעילויות הללו בתדירות שמתקרבת להתנהגות הקודמת שלהם.
מה גורם לאנהדוניה?
מבחינת הגורמים, אנהדוניה קשורה מאוד לדיכאון, אבל לא חייבים להיות מדוכאים או להרגיש עצובים בשביל להיות אנהדונים.
אנהדוניה משפיעה על מתמודדים הפרעות נפשיות אחרות, לא רק דיכאון.
למשל, בסכיזופרניה היא נחשבת למאפיין ליבה, כבר מימי זיהוי המחלה על ידי הפסיכיאטרים קרפלין ובלוילר.
היא יכולה להופיע גם אצל חולים עם בעיות בריאותיות שלא נראות קשורות, כמו פרקינסון, סוכרת, מחלת לב איסכמית ובעיות של שימוש בחומרים.
היבטים נוירולוגיים
חוקרים סבורים כיום שאנהדוניה יכולה להיות קשורה לשינויים בפעילות במוח, למשל בעיה בדרך שהמוח מייצר או מגיב לדופמין, שהוא נוירוטרנסמיטור משפר מצב רוח.
מחקרים ראשוניים על חולדות הראו שנוירונים של דופמין באזור בקורטקס, שנקרא קליפת המוח הקדם מצחית (פרה-פרונטלית) נוטים להיות אקטיביים מדי בסריקות מוח של מתמודדים עם אנהדוניה, ובאיזשהו אופן זה מפריע לנתיבים ששולטים באופן בו אנחנו מחפשים תגמולים וחווים אותם.
ההשערה הרווחת בקרב חוקרי מוח היא שחומרת האנהדוניה קשורה לחסר בפעילות של הסטריאטום הוונטרלי, שבתוכו שוכן גרעין האקומבנס, ולעודף פעילות באזור הוונטרלי של הקורטקס הפרה-פרונטלי (כולל קליפת המוח האורביטופראונטלית).
טיפול פסיכולוגי ותרופתי
מבחינת טיפול פסיכולוגי, אנהדוניה יכולה להיות מורכבת.
הצעד הראשון הוא לזהות את סימני השאלה הלא ידועים שגורמים למצב, להתמקד בטיפול בבעיה שזוהתה ולקוות שהאנהדוניה תפחת כתוצאה מכך.
זה בעיקר נכון כשהגורם הוא דיכאון.
אנשים שנוטלים תרופות נוגדות דיכאון, בד״כ תרופות מקבוצת SSRI, או מעכבי ספיגה חוזרת בררניים של סרוטונין, עשויים להרגיש שיפור באנהדוניה, לצד הפחתת תסמיני הדיכאון, אבל זה לא מחייב.
למעשה, לפעמים התרופות נוגדות הדיכאון דווקא מקהות תחושות ורק מחמירות את הבעיה.
מדענים עובדים למצוא טיפולים חדשים למטופלים עם אנהדוניה שאינם מגיבים טוב לתרופות SSRI ולטיפול בשיחות, המוגדרים בשלב מסוים כסובלים מדיכאון עמיד.
אחד הטיפולים הניסיוניים שנראים מבטיחים הוא קטמין, תרופה שידועה בעיקר כסם מסיבות שיש לו גם אפקט נוגד דיכאון.
כמו תמיד, נדרשים עוד מחקרים, אבל לפחות מחקר אחד מצא שנבדקים עם דיכאון דו-קוטבי שסבלו מאנהדוניה חוו הקלה בסימפטומים 40 דקות אחרי שהם קיבלו עירוי קטמין.
קשה לאבד תחושת הנאה ממשהו שסיפק בעבר הנאה ושמחה, אבל אנהדוניה יכולה להיות זמנית.
בעזרת איש/ות מקצוע מיומן בתחום בריאות הנפש, ניתן לטפל ביעילות בהפרעה ולשפר את המצב.
מה זה מקיאווליזם?
בפסיכולוגיה של האישיות, מקיאווליזם היא תכונת אופי של אדם שמרוכז באינטרסים שלו, תוך שהוא מתמרן, מרמה ומנצל אחרים כדי להשיג את מטרותיו.
מקיאווליזם היא אחת הצלעות ב״טריאדה האפלה״, השתיים האחרות הן נרקיסיזם ופסיכופתיה.
"מלחמות אינן נעלמות;
ניתן רק לדחותן לתועלתם של האחרים."
-- ניקולו מקיאוולי, הנסיך
מי היה ניקולו מקיאוולי (משמו נגזר המונח)?
מקור המונח מקיאווליזם בניקולו מקיאוולי הידוע לשמצה, דיפלומט ופילוסוף מתקופת הרנסנס, שספרו הידוע ביותר, ״הנסיך״, רלוונטי להבנת אישיות הפוליטיקאי גם בימינו. בספר הזה מופיעות הדעות שלו שמנהיג חזק צריך להיות נוקשה כלפי הנתינים והאויבים שלו, ושתהילה והישרדות מצדיקים כל אמצעי, אפילו כאלה שנחשבים לא מוסריים וברוטליים.
איך התפתחה מקיאווליזם כתכונה פסיכולוגית?
למרות שהמונח ״מקיאווליזם״ נטבע כבר בסוף המאה ה-16והיה פופולרי לתיאור אמנות ההטעיה והמרפקנות בדרך למנהיגות פוליטית, רק בשנות ה-70 של המאה ה-20 הוא הפך למונח פסיכולוגי, כשהפסיכולוגים ריצ׳ארד קריסטי ופלורנס ל׳ גאיס פיתחו את ״סקלת המקיאווליזם״, שנקראת כיום ״מבחן מאך איי. וי.״.
אישיות מקיאווליסטית שכיחה יותר בקרב גברים בהשוואה לנשים אבל היא יכולה להופיע באוכלוסיות לא קליניות, כולל אצל ילדים.
מה המאפיינים של אישיות מקיאווליסטית?
לאדם עם תכונת המקיאווליזם יהיו כמה מהנטיות הבאות:
מתרכז בלעדית באמביציות ובאינטרסים שלו.
מתעדף כסף וכוח על פני מערכות יחסים.
מלא קסם אישי וכריזמה.
מנצל ומתמרן אחרים כדי להתקדם.
משקר ומרמה כשצריך.
מרבה להתחנף.
נטול ערכים מוסריים.
ניתפס מרוחק או שקשה להכיר אותו באמת.
ציני לגבי טוב לב ומוסריות. ככלל, מקיאווליסטים נוטים להשתמש יותר באירוניה ובציניות.
מסוגל להזיק לאחרים כדי להשיג את המטרות שלו.
בעל רמות נמוכות של אמפתיה.
נוהג להימנע מהתחייבויות וקשר רגשי.
יכול להיות מאוד סובלני בגלל טבע מחושב.
אינו חושף את כוונותיו האמיתיות.
יודע לקרוא היטב מצבים חברתיים ובין-אישיים.
חסר חום באינטראקציות חברתיות.
לא תמיד מודע לתוצאות מעשיו.
מתקשה לזהות את רגשותיו.
הנה ראיית העולם המקיאווליסטית
בסרטון אנימציה קצר ומצוין ב-TED:
כיצד מאבחנים מקיאווליזם?
סקלת המקיאווליזם היא מבחן שמורכב מסדרת שאלות.
אנשים שמקבלים ציון של יותר מ-60 (מתוך 100) נחשבים ב״מאך גבוה״ ואלה שמתחת ל-60 הם ב״מאך נמוך״.
אנשים במאך גבוה מתרכזים ברווחה שלהם ומאמינים שכדי להתקדם הם חייבים לרמות אנשים.
הם לא סומכים על טוב האדם וחושבים שלהסתמך על אחרים זה נאיבי. הם מתעדפים כוח על אהבה וחיבור.
אנשים במאך נמוך נוטים להראות אמפתיה לאחרים, והם ישרים ומאמינים לאחרים ובטוב האדם. הם חושבים שאם מצייתים למוסר גבוה - מצליחים בחיים. אבל אנשים שמדורגים יותר מדי נמוך בסקלה יכולים להיות כנועים.
מקיאווליזם היא אמנם רק תכונה אחת מתוך ״השילוש האפל״, אבל מספיק אחת מהן כדי להיות בן אדם שקשה להיות בסביבה שלו, וכשכל התכונות נמצאות ביחד באדם אחד זה די מסוכן לרווחה הנפשית של הסובבים.
חוץ מקשר ברור בין התכונות האלה והעובדה שהרבה פעמים הן באות ביחד, הקשר עדיין לא הובהר מחקרית.
הפרעות אישיות שיכולות לבוא עם מקיאווליזם כוללות הפרעת אישיות אנטיסוציאלית (ASPD) והפרעת אישיות נרקיסיסטית (NPD). מחקר מלפני כמה שנים הראה שגם דיכאון נפוץ אצל אנשים עם תכונת המקיאווליזם.
כל ה-3 תכונות האלה קשורות לניסיון לשים את עצמך ראשון כדי לקבל את מה שאתה רוצה, אבל לכל אחת יש פוקוס שונה:
מקיאווליזם הכי קשור למניפולציה למען רווח אישי,
נרקיסיזם מתמקד באמונה שמגיע לך שיעריצו אותך ויתייחסו אליך אחרת.
סוציופתיות מתמקדת בקור, נצלנות וחוסר רגישות לצרכים של אחרים.
הבעיה עם תכונות אישיות זדוניות היא שלא סביר שמי שיש לו אותן יחפש טיפול נפשי או ירצה להשתנות.
המקייוואליסט בטיפול פסיכולוגי
מקיאווליסטים לרוב פונים לטיפול פסיכולוגי רק אם אחרים דוחפים אותם לכך , עם או בלי אולטימטום, או אם ביצעו פשע וביהמ״ש שולח אותם לייעוץ נפשי מקצועי.
האם המקייוואליסט טריטבילי, כלומר בר-טיפול?
כדי שפסיכותרפיה תהיה יעילה, המטופל צריך להיות ישר ולאפשר יחסי אמון עם המטפל, אבל המטופל המקיאווליזם נוטה להיות שקרן ואינו בוטח באחרים.
ובכל זאת, עם מטפל בקיא יכולה להיות התקדמות:
מטפל טוב עם ניסיון בתכונות ״השילוש האפל״ יראה כל מטופל כאינדיבידואל וייקח בחשבון את ההיסטוריה הייחודית שלו, כולל ההתניה שהוא חווה והמצב הייחודי שלו בחיים.
מטפל מיומן יכול גם לזהות ולעזור לטפל בבעיות קשורות אחרות, למשל דיכאון או חרדה.
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) הוא סוג טיפול שמומלץ לפעמים לאנשים עם תכונות אישיות זדוניות.
טיפול זה גורס שהדרך שאנחנו חושבים מכתיבה את ההתנהגות שלנו, אז ע״י זיהוי והחלפה של המחשבות והרגשות המעוותים אפשר לשנות התנהגות.
אנחנו חיים היום בעולם בו מנהיגים מקיאוולייסטיים הופכים דומיננטיים יותר ויותר,
מנהיגים אכזריים וציניים כמו פוטין, ארדואן, שי ולשעבר טראמפ היו מעוררים אצל ניקולו מקיאוולי סיפוק עמוק לגבי הכרוניות של הטבע האנושי.
שעיר לעזאזל (Scapegoating) | מילון הנרקיסיזם המושלם
שעירות לעזאזל
שעירות לעזאזל היא תהליך פסיכולוגי בו נעשה שימוש מאסיבי במנגנוני הגנה פרימיטיביים, כמו השלכה, התקה והזדהות השלכתית, במטרה לתקוף חבר קבוצה או לפגוע בקבוצה אחרת.
בהקשר הנרקיסיסטי, שעירות לעזאזל היא טקטיקה אלימה המופעלת בחסות טענות מגוונות לגבי התנהגות לא אתית או לא מוסרית של המותקף.
התופעה נוכחת במגוון מצבים בינאישיים, ואלה העיקריים בהם:
ברמה הפסיכולוגית - מצב בו תשומת הלב של ההורים נשללת מהילד, או נוצרים קונפליקטים מתמשכים בין ההורים לילד, עד כדי אלימות פיזית, יכולים לבטא "הקרבה" של הילד לצורך הגנה והמנעות מהכאב הכרוך בשיח על קונפליקטים מעולם המבוגרים.
ברמה הארגונית / משפחתית - קבוצה שיוזמת חרם חברתי על אחד מחבריה כדי לטשטש כישלון משותף. מצב זה יוצר עבור הנהלת הארגון הזדמנות לאסטרטגיה מניפולטיבית, שתכליתה להרחיק אשמה מהארגון. המהלך נעשה על ידי משחקי האשמות שמטילים אחריות על עובד מסוים, תוך הצגתו כמי שאחראי באופן בלעדי למעשים. השעירות לעזאזל מתבטאת בניקיון כפיים של התוקפים, ובהעמסת הרוע על אדם אחד.
ברמה הסוציולוגית / אנתרופולוגית - קבוצות שלמות שמאשימות קבוצות מוחלשות יותר על בעיות חברתיות או כלכליות.
תפקיד השעיר לעזאזל במשפחה
דינמיקה של בחירת שעיר לעזאזל במשפחה היא תופעה בה חברים במשפחה מנקזים את המתחים הלא פתורים שלהם דרך הילד, ומפנים אליו אצבע מאשימה לגבי בעיות שקשה לקחת עליהן אחריות או לטפל בהן ב״קומת המבוגרים בבית״.
לפי התיאוריה המערכתית, מכניזם הגנתי של טריאנגולציה נוצר כאשר בני זוג מכניסים צד שלישי (אחד הילדים, או פציינט מזוהה אחר) כדי לשמור על איזון יחסי במשפחה.
כתוצאה מכך, הילד הופך לקורבן (או שעיר לעזאזל) שמחזיק עם האצבע את החור בסכר וכך מונע קריסה.
ההשלכות ארוכות הטווח של היות הילד שעיר לעזאזל במשפחת המקור עשויות להימשך אל תוך הבגרות ולהשפיע על היבטים התפתחותיים שונים. למשל, הם נוטים להתקשות יותר ביצירה ובשימור מערכות יחסים בריאות, כיוון שהם רגישים יותר מאחרים לגבי בעיות אמון ופחד מדחייה.
תפקיד השעיר לעזאזל במשפחה עלול לפגוע גם בערך העצמי של הנפגע ולמנוע ממנו להיכנס לתחרות שתכליתה להשיג מטרות ולהגשים שאיפות, בגלל שהוא מוותר מראש. או להיפך, הניסיון להפריך את גזירת הילדות בונה אישיות של אנשים שכל חייהם מאבק להשגת יעד שאינו קיים באמת.
תפקיד השעיר לעזאזל בארגונים
הקונספט של שעיר לעזאזל מופיע לא רק בחיי היומיום אלא גם ביחסי עבודה ובניהול, בד״כ כאשר עובד / מנהל בדרג נמוך מואשם על טעויות של מנהלים בכירים כדי לחמוק מאחריות.
הארגון הנרקיסיסטי שמחליט לחסל את אחד מחבריו ישתמש במגוון זרועותיו הלגיטימיות, תוך שהוא מכסה על המטרה האמיתית. ההנהלה תוציא הודעות פומביות, ראיונות, עדויוות, הדלפות והצהרות כדי לתמוך בטענה שהאדם הנבחר הוא האחראי העיקרי לבעיה. היא תבייש, תגזים, תתנכל, תגייס את חבריו של העובד ותשתמש במגוון טכניקות פסיכולוגיות, כמו גזלייטינג כלפי עובד, שתוביל את הקורבן לפקפק בחפותו.
אצלנו כונתה התופעה ״תסמונת האשמת הש״ג״, זאת על רקע תחקיר ליל הגלשונים בצה״ל, בו המסקנות הובילו לעריפת ראשים בדרגים הזוטרים בלבד.
האשמת אדם ספציפי בתוך ארגון מתאפשרת כאשר הציבור הרחב יודע כי ההתנהלות במקרה לא הייתה תקינה מוסרית, אבל לא ברור בדיוק מי אחראי לכך בתוך הארגון.
שעירות לעזאזל בשירות האבולוציה
יש הסוברים כי לנטייה להקריב קורבן אנושי יש הסבר אבולוציוני:
ההיסטוריון רנה ז'יראר פיתח את המושג שעירות לעזאזל לכיוון הזה, כפרשנות של התופעה כאמצעי השרדותי בתרבות האנושית.
לדעת ז'יראר, האנושות זקוקה לצורות שונות של אלימות כדי לכפר, לפייס ולתקן.
הוא טען כי בני אדם מונעים על ידי תשוקה מימטית, אותה תיאר כדחף אנושי להשיג את מה שיש או לאחר או את מה שהאחר מתאווה אליו.
כאשר יותר מדי אנשים רוצים את אותו הדבר, נוצרת טריאנגולציה של חשק (triangulation of desire). זוהי דינמיקה בה בני אדם מונעים ממאוויים המושפעים מאחרים. היא גורמת למתיחות, קונפליקטים ומאבקים בתוך החברה.
ז׳ראר טען כי ניגוד האינטרסים הזה מתגבר עד לנקודה בה החברה ניצבת בפני סיכון לכאוס.
בנקודה זו נשלף מנגנון השעירות לעזאזל - אדם אחד מוגדר כגורם לצרות ומחוסל קןלקטיבית על ידי הקבוצה.
הסדר החברתי מושב באחת לסדרו, כאשר המעורבים מרוצים מכך שפתרו את הגורם למשבר, לפחות עד שהם פוגשים אותו שוב בפעם הבאה.
נרקיסיזם אנטגוניסטי | מילון הנרקיסיזם המושלם
נרקיסיזם אנטגוניסטי הוא תת-סוג של נרקיסיזם המתמקד בתחרות עזה ובצורך מתמיד להתעלות על אחרים. אדם עם נטייה כזו מקטין את מי שחי סביבם, וגורם להם להרגיש חסרי חשיבות ביחס אליו.
לעיתים קרובות הוא מפגין עוינות מתמשכת ומחפש נושאים לויכוחים לשם הויכוח.
הם שואפים לשלוט על אחרים, תוך התעלמות מזכויותיהם, ובדרך לשם כל האמצעים כשרים.
במערכות יחסים, הנרקיסיסט האנטגוניסט יכול לשבש את האיזון הפסיכולוגי על ידי פגיעה בחלומות ובמטרות של אחרים ולהפוך את הסביבה לרעילה באמצעות מניפולציות, פגיעה באמון והשמצות.
בעבודה הם עשויים להטריד עמיתים, להפיץ שמועות ולפגוע באופן סוציופטי בהישגים של אחרים כדי לבטל את חשיבותם. ההתנהגות שלהם גורמת לנזק רגשי ונפשי חמור, יוצרת דינמיקות הרסניות בארגונים ובסביבות חברתיות, ובסופו של דבר מובילה ליצירת קונפליקטים מתמידים וחוסר יכולת לסלוח, מה שמסבך את המצב אף יותר.
הם נוטים להחזיק טינה אינסופית כלפי מי שהם רואים כמתנגדים או מאיימים על הדימוי העצמי הממונף שלהם.
הנרקיסיסטים האנטגוניסטיים לא מאפשרים לאחרים למצוא שלווה אמיתית בחייהם, אם הם לא הכי גבוה ״אין משחק״. הם נהנים מהדרמה ומהקונפליקטים שהם יוצרים, ומחפשים תמיד דרכים לגרום לאחרים להרגיש מעורערים. התנהגותם יוצרת סביבה פרנואיגנית שבה קשה לשמור על קשרים בריאים ומאוזנים.
הקורבנות מתחילים לפקפק בעצמם, כולל ביכולתם להבחין בין אמת לשקר, בין מציאות לדימיון. העיוות הזה מוביל לתחושת ערך עצמי נמוכה ולחוסר ביטחון כרוני. ההתנהגות המזיקה הזו יוצרת תלות רגשית בתוקף, כיוון שהקורבן מרגיש צורך תמידי לאשר את המציאות דרך הנרקיסיסט, ומאבד בהדרגה את המגע עם תחושות הבטן והאינטואיציה הבריאה.
דינמיקה של ״חם קר״ | מילון הנרקיסיזם המושלם
דינמיקת משיכה-דחייה (Push-Pull Dynamic) היא תופעה נפוצה במערכת יחסים עם אדם בעל מאפיינים נרקיסיסטיים.
דינמיקה כזו קשורה ביצירת יחסים טראומטיים, הנוצרים כאשר הקורבן נמשך לתוך מעגל מחזורי של התנהגויות מניפולטיביות מצד הנרקיסיסט, שמצד אחד הודפות אותו, ומצד שני מושכות אותו חזרה בצורה מתעתעת ומבלבלת.
דחייה (Push): הנרקיסיסט דוחק את הקורבן הצידה באמצעות התנהגות מזלזלת, ביקורתית, ולעיתים אף עוינת באופן מפורש. הדחייה יכול להתבטא במילים פוגעניות, התעלמות מכוונת (טיפול בשתיקה), או מניפולציות רגשיות אחרות. המטרה היא להרגיש עליונות ושליטה במערכת היחסים.
משיכה (Pull): אחרי הדחייה, הנרקיסיסט משנה כיוון בחדות ומפנה תשומת לב רבה, חנופה, ומחוות שיוצרות מראית עין של עמדה דאגנית ואכפתית. הפער בין ההתנהגות השלילית לחיובית יוצר בלבול אצל הקורבן, שמתחיל להיאחז ברגעי ה"משיכה" מתוך תקווה לשובם.
הדינמיקה הזו הרסנית מאוד, בעיקר משום שהיא יוצרת תחושת תלות רגשית.
הקורבן לומד לצפות לרגעי המשיכה החיוביים אחרי הדחייה, ומכאן מתחזקת ההיקשרות הטראומטית שמקשה על הקורבן להתנתק מהקשר. כמו כן, כיוון שתזמון הדחייה והמשיכה בלתי צפוי, הרגעים הטובים נעשים ממכרים אף יותר, בשל העובדה שמדובר בחיזוק לסירוגין, סוג החיזוק החזק ביותר מבחינה פסיכולוגית.
סוג דינמיקה זה עלול לשחוק את היכולת של הקורבן לזהות את המניפולציה ולצאת ממנה, מה שהופך את מערכת היחסים לרעילה ביותר.
דה-קונטקסטואליזציה ב-OCD | אובססיות רחוקות מההקשר
המונח "Decontextualization of Thoughts" מתאר מצב שבו מחשבות מאבדות את החיבור שלהן לסיטואציה (או הקונטקסט) שבה הן בדרך כלל מופיעות.
בהקשר של OCD, המשמעות היא שאובססיות – אותן מחשבות פולשניות שחוזרות שוב ושוב – מופיעות מבלי שיש טריגר ברור מבחוץ או מבפנים.
האובססיות אינן תלויות במצב הרגשי, בסביבה או בזרם המחשבות של האדם באותו רגע.
ניתוק כזה הוא מאפיין מובהק שמבדיל בין אובססיות למחשבות טורדניות נורמטיביות.
בעוד שמחשבות טורדניות אצל אנשים שאין להם OCD לרוב קשורות למצב מסוים או לרגש מסוים, האובססיות ב-OCD מופיעות פעמים רבות בצורה אקראית, מה שהופך אותן למאיימות וקשות יותר לשליטה.
מחקר מלמד כי הניתוק מהסיטואציה מתגבר ככל שהזמן עובר - ככל שה-OCD מתקדם, האובססיות נהיות אוטומטיות ומופיעות באופן עצמאי, בלי חיבור למציאות או לתחושות של האדם באותו רגע.
לבסוף, מידת הניתוק עשויה להשתנות לפי תוכן האובססיה. למשל, אובססיות שקשורות לסימטריה נוטות להיות יותר מחוברות ומובנות בהקשר הסביבתי בעוד אובססיות שקשורות לפגיעה באחרים הולכות ונהיות מנותקות ממנו.
דה-קונטקסטואליזציה של מחשבות היא גורם משמעותי בהתפתחות והחמרה של OCD. כשהאובססיות מופיעות ללא קשר לסיטואציה מסוימת, הן נחוות כמאיימות יותר, מה שמוביל לחרדה גוברת ולניסיונות לשלוט במחשבות, שמגבירים את הופעתן ויוצרים מעגל שלילי.
התמקדות בחיבור בין אובססיות לבין הסיטואציה עשויה לשמש בסיס לשיפור גישות טיפוליות ל-OCD. טיפולים שיתמקדו בשיפור המודעות לסיטואציה ובפיתוח כלים להתמודדות עם אובססיות בתוך ההקשר הנכון עשויים להיות יעילים יותר מאשר גישות שמנסות רק לדכא את המחשבות.
חלון הסבילות | ה-zone המבטיח ביותר לביצוע אולטימטיבי
חלון הסבילות הוא מושג המתאר את מצב העוררות הרגשית האידיאלי אצל האדם, המאפשר לו לתפקד בצורה מיטבית.
התפקוד המיטבי מתאפשר כאשר אנו חשים רגועים, יציבים וערניים, ובאופן זה באפשרותנו להתמודד בצורה טובה יותר בעת התמודדות עם סיטואציות מאתגרות, שונות ומגוונות, ששגרת היומיום מזמנת בפנינו.
כפי שאנו יודעים, שגרת היומיום מזמנת בפנינו אירועים העלולים לייצר אצלנו מתח רב ולגרום לנו לצאת מאיזון רגשי, בין אם מדובר בעוררות-יתר ובין אם מדובר בתת-עוררות.
יציאה מהאיזון עשויה להביא אותנו לחוש בחוסר שליטה, מה שמעלה בנו את תחושת החרדה.
אצל כל אדם חלון הסבילות נראה שונה, כל אחד והמנעד הרגשי האישי שלו, ויש לראות כי אותו חלון סבילות מושפע מגורמים שונים, כמו גנטיקה, מצבי חיים שונים, השפעה סביבתית וכישורי התמודדות אישיים.
היות וחלון זה מושפע ממספר גורמים שונים, יש להבין כי ביכולתנו לשלוט בחלון הסבילות שלנו, ביכולתנו להרחיבו על-ידי הגדלת סל הכלים שיש ברשותנו להתמודדות עם מצבי חיים שונים. אם נגדיל את סל הכלים העומדים ברשותנו, נוכל לנסות ולהגיע לאיזון רגשי בצורה מהירה יותר, באופן שיביא להטבה משמעותית בהתמודדות עם המתרחש בחיי היומיום.
איך להרחיב את חלון הסבילות?
יש לא מעט הצעות אותן ניתן ליישם. דרך ראשונה מתייחסת לחקירה עצמאית אודות המנעד הרגשי שלנו. מדובר בהתבוננות פנימית, בבחינה של מה קורה לי דרך מספר היבטים שונים.
ניתן לערוך טבלת ניטור עצמי, הכוללת בחינה של ההיבטים הבאים:
תחושה גופנית: אילו תחושות פיזיות אנו מרגישים? נתייחס לסממנים כמו מהירות הנשימה, רעד, כאב ראש, כאב בטן, דופק מהיר ועוד.
תחושה רגשית: אילו רגשות עולים בנו? נשים לב לרגשות כמו מתח, לחץ, עומס, תחושת טרדה, כעס, חוסר אונים ועוד.
מחשבה: אילו מחשבות עולות בנו? האם מדובר במחשבות שליליות ("אני גרועה"), מחשבות קטסטרופליות ("נכשלתי עכשיו, אני אכשל בכל פעם מחדש"), מחשבות דיכוטומיות ("הכל או כלום") ועוד.
לצד תשומת הלב להיבטים הנ"ל, ננסה לשים לב מה גרם לאותם היבטים להופיע, מה קדם להן (אירוע).
עריכת ניטור עצמי מסייעת במתן תשומת לב לסממנים המעיקים המופיעים אצלנו, ולאור ההבנה לגבי מה שקורה לנו, נוכל להתחיל לנסות ולהביא לאיזון רגשי באמצעות דרכי הרגעה שונים.
יש כאלו שתרגול נשימות עמוקות יביא לתחושת איזון רגשית, יש כאלו שדווקא הזזת הגוף דרך ריצה, קפיצה או סיבוב הליכה יצליחו להביא לאיזון רגשי. טכניקת הרגעה נוספת תתמקד בהסחת הדעת ממחשבות טורדניות דרך פעולה שמרגיעה אותנו, כמו: ציור, האזנה למוזיקה, מיינדפולנס (דמיון מודרך) ועוד.
בנוסף, יש לדאוג להזנת הגוף בכל הנוגע לצרכים בסיסיים הכוללים שינה מספקת, תזונה בריאה ומאוזנת, ספורט (הזזת הגוף) וכו'.
לצד דרכי ההרגעה שניתנו כאן כדוגמה, יש לשים לב שלכל אדם יש את הדרך הנכונה והמתאימה עבורו, שמסייעת לו להגיע לאיזון רגשי ורווחה נפשית.
אין חוקיות מסוימת, אין כללים שצריך לעמוד בהן- כל דרך היא דרך מקובלת ונכונה אם היא מביאה לתוצאה הרצויה.
בנוסף, אנו מעודדים לייצר סביבה בטוחה המאפשרת שיח רגשי פורה, המעודד את הסובבים לשתף ברגשות העולים בהם. סביבה המעודדת שיח רגשי מאפשרת להרגיש תחושה של יחד, ידיעה שהאדם אינו מתמודד לבד וכי אין הוא בהכרח חריג בנוף.
נזכור שלקבוצה ולקשר בכלל יש כוח עצום, ומתוקף כך אנו ממליצים לבוא ולהיעזר, להיתמך.
זו בין היתר הסיבה לכך שטיפול פסיכולוגי סייע להגעה לאיזון רגשי: השיתוף וחלוקת הנטל עם אדם נוסף מסייעת בהקלה רגשית.
זאת ועוד, מטרת המטפל לסייע לאדם להגיע לאיזון הרגשי המיוחל, ואם אין האדם יודע מהן הדרכים בהן יוכל לעזור לעצמו להירגע ולהגיע לאיזון רגשי,
כאן המטפל יחלוק מהידע ומניסיונו המקצועי, וביחד ינסו השניים למצוא את דרכי ההרגעה הטובים ביותר עבור המטופל.
לחץ רעיל | איך סטרס כרוני גורם לנו להיות חולים ומדוכדכים
לחץ רעיל הוא סוג של מתח נפשי מתמשך שמגביל את את יכולת האדם להתמודד, מה שמוביל להשפעות שליליות על הבריאות הפיזית והנפשית כאחד.
לחץ כזה זה שונה מ״לחץ טוב", שניתן לניהול ולמעשה יכול אפילו להועיל לבריאות בכך שהוא עוזר לווסת את מערכת תגובת הלחץ של הגוף.
מתח רעיל, לעומת זאת, נוטה לשחוק את המערכת הפיזיולוגית ולגרום לנזק מתמשך וכרוני, בדומה להשפעות של עישון או קשיים סוציו-אקונומיים.
מערכת תגובת הלחץ בגוף האדם היא כמו מקהלה בלתי נראית של ביצועים בהרמוניה. בדרך כלל, היא מתפקדת בלי שנשים לב ושומר על הכול באיזון.
עם זאת, מתח כרוני עלול לשבש את ההרמוניה -
כאשר מערכת תגובת הלחץ נמצאת בפעילות מוגברת לאורך זמן היא עלולה לשבש את יכולת הוויסות העצמי של הגוף, מה שמוביל לבעיות בריאותיות שונות כגון מיגרנות, אסטמה, סוכרת והפרעות נפשיות כמו דיכאון.
המצבים הללו הופכים ונהיים שכיחים יותר בחיים המודרניים, יחד עם המצב הביטחוני אצלנו קיימים גם אתגרים גלובליים כמו שינויי אקלים, מגפות ותמורות טכנולוגיות.
נראה שהמערכת לא באמת מתרגלת לעומס:
מצבים אלו עלולים להחמיר עקב חשיפה ממושכת לסטרס גבוה.
זיהוי וניהול מתח רעיל כרוך קודם כל במודעות לקיומו, רכישת ידע, ייעוץ מקצועי, ועיסוק בפעילויות יעילות, הרגלים וטכניקות כמו שינויים באורח החיים, קבוצות תמיכה ותוכניות מובנות שמטרתן הפחתת מתח ושיפור הבריאות.
התערבויות כאלה הראו תוצאות מבטיחות בהאטה ואפילו בהיפוך של מצבים הקשורים ללחץ.
מה זה צום דופמין? היתרונות והחסרונות של Dopamine Fast
מהו צום דופמין?
כמו הרעיון במשטר תזונתי של צום, הרעיון בצום בדופמין הוא ״להרעיב״, זמנית ובאופן מבוקר, את מינון הדופמין במוח, אותו מוליך עצבי שאחראי על מערכת התגמולים שלנו.
מבחינה ביוכימית, הצום מעלה את רמות המוליכים העצביים שנקראים קטכולמינים - בעיקר דופמין - מה שמעלה את רמות האושר והביטחון ובמקביל, תורם להפחתת חרדה.
רווח נוסף הוא רכישה של ויסות ושליטה עצמית על התנהגויות, מה שכשלעצמו עוזר להגברת הביטחון העצמי.
המטרה היא למתן באופן מודע ומווסת את צריכת החיזוקים שלנו, שבעידן שלנו רובצים בכל פינה. לא להימנע לחלוטין מחוויות שגורמות לעונג, אלא לוודא שצריכתן לא תצא משליטה.
מהו דופמין?
דופמין הוא נוירוטרנסמיטר והורמון - מוליך עצבי שעובר בין נוירונים (תאי המוח) ומעביר מסרים, באופן שמאפשר לתאים לעבוד ביחד לעיבוד מידע ולהכוונת התנהגות.
הוא ממלא מספר תפקידים חשובים במוח ובגוף.
רשתות מוחיות רבות נסמכות על דופמין לתפקודן התקין, ביניהן אוסף המבנים המוחיים המצוי במרכז המוח וידוע בשם "המערכת המזולימבית".
המערכת המזולימבית מגיבה במיוחד לדופמין והיא אחראית על מערכת התגמול המוחית, על חיזוקים שמייצרים הנאה ביולוגית ועל היכולת לשלוט בביצוע התנהגויות דחפיות.
למשל, תרופות ממכרות רבות מגבירות את שחרור הדופמין או חוסמות את ספיגתו מחדש לנוירונים לאחר השחרור. למעשה, עצם הציפייה לתגמולים שונים כבר מעלה את רמת הדופמין במוח.
מחקר מאוניברסיטת בירמינגהם הדגים תפקיד נוסף וחשוב של הדופמין (Schuster et al, 2024):
השפעתו על היכולת להבין ולייחס מצבים מנטליים לעצמנו ולאחרים, תהליך הידוע כמנטליזציה.
החוקרים מצאו כי חסימת קולטני דופמין פגעה ביכולת המשתתפים לפרש מצבים מנטליים ופעולות של אחרים, מה שמדגיש את החשיבות של הדופמין בקוגניציה חברתית.
מה הרציונל של צום דופמין?
לפני 100 שנה בדיוק, כתב זיגמונד פרויד את המסה ״מעבר לעיקרון העונג״.
הוא מתחקה שם אחר הרובד הסמוי שרובץ מתחת לדחף האנושי הראשוני, המיני והתוקפני, ומגיע למסקנה שלפני הכל קיים צורך בכפיית החזרה - ניסיון לא מודע לתקן טראומות לא מעובדות בחוויות הווה בוגרות.
בימינו, כשאנחנו מכירים יותר את התהליכים הנוירולוגיים והביוכימיים במערכת העצבים המרכזית, ניתן להבין את ביטויי העונג כהתנהגויות שמפעילות את מערכת התגמולים המוחית, מערכת החיזוק של המוח - רשת המחווטת, בין היתר, בנוירוטרמנסימטור - המוליך העצבי הידוע - דופמין.
הרעיון שמאחורי צום דופמין הוא שבתקופתנו, אנחנו כנראה לא מנהלים בתבונה את כלכלת הקשב שלנו.
כדי לחזור לאיזון, נדרשים פרקי זמן נעדרי גרייה מהתנהגויות ממכרות - כמו סמארטפונים, טלוויזיה, אינטרנט, משחקי מחשב, קניות ברשת, הימורים - כך שנוכל להחזיר שליטה על האופן בו אנו מווסתים את תעדוף הזמנים.
תיאורטית, אם ננקוט במדיניות של ׳דיאטת דופמין׳, נוכל לתגמל את עצמנו לאחר הצום בתגמול קטן ופשוט, כמו אכילת פחמימה, ולחוות הרגשה חיובית, אמיתית וטובה.
מי שניסו את הצום המיוחד, שמקורו בשיטות קודמות של טיפול בהתמכרויות, דיווחו שלאחריו הרגישו ממוקדים יותר ומצאו יותר הנאה בפעילויות שמהן נמנעו.
מומחים סבורים כי כאשר הצום מבוצע בצורה נכונה – הוא עשוי להיות מועיל. ההתנזרות מ״חטאים״ ומהנאות קטנות הוא הניסיון לאתחל במהירות מערכת התגמול.
בניגוד לדעה המקובלת, דופמין אינו מעורר תחושות של עונג ושמחה במרכז החיזוק במוח. במקום זאת, מרבית החוקרים מסכימים שהכימיקל קשור דווקא למוטיבציה ולנכונות להרחיב את המאמץ להשיג מטרות ולצבור חיזוקים. פעולתו המדויקת של הדופמין תלויה בשאלה אילו נוירונים מוסרים ומקבלים אותו ומהו מיקומם במוח, אך באופן כללי הדופמין מתנהג כסוג של לוח בקרה, המכוון את האופן בו אזורים שונים במוח מטפלים בקלטי מידע. דופמין מסייע גם לנתב את תשומת הלב שלנו, להקציב לנו רמות אנרגיה ולהעביר את גופנו ממקום למקום, מילולית.
לכן, לא ניתן להימנע לחלוטין מהצורך בדופמין על ידי שינויים בסגנון החיים, וטוב שכך:
צום מוחלט מדופמין היה מוביל לתוצאות הרסניות.
בנקודה זו יש לזכור שהרעיון המקורי מאחורי צום דופמין אינו להפחית את רמות הדופמין אלא לעודד אנשים לצמצם את הזמן שאותו הם מקדישים להתנהגות בעייתית.
"מטרת הצום של הדופמין היא הגברת הגמישות ההתנהגותית, על ידי הפחתת התנהגות אימפולסיבית לפרקי זמן ממושכים", אומר פרופ׳ קמרון ספא, תומך נלהב של השיטה ופסיכיאטר מאוניברסיטת סן פרנסיסיקו ל-VOX.
הרעיון, מבחינתו, הוא לנהל את מערכת ההתניות האוטומטית שלנו באופן מושכל, לא להימנע מדופמין, מה שאינו רצוי ולא אפשרי.
הביטוי צום דופמין מייצר סמנטיקה שגויה - ״להפחית את כמות הדופמין במוח״, ולא לכל התכוון המשורר.
דופמין והתמכרות
מחקרים מראים שישנו קשר בין דופמין להתנהגות בעייתית, למשל שימוש בסמים. כאשר המוח מבין שהוא עשוי לקבל חיזוק בקרוב (באמצעות אוכל, סמים או מדיה חברתית, למשל), הבזק של דופמין ״תוקף״ את מערכת החיזוק, ודבר דומה קורה עם קבלת החיזוק עצמו. חומרים והתנהגויות ממכרים מפציצים שוב ושוב את מערכת החיזוק בנחשולים עצומים של דופמין ועם הזמן המוח משתנה בתגובה.
למשל, בהדמייה מוחית של משתמשים בסמים נמצא כי תוצאה מיידית של השימוש היא דווקא הימצאות פחות דופמין וקולטני דופמין ביחס לכאלה שאינם משתמשים בסמים.
כל הסמים הממכרים גורמים לעליה חדה ומיידית ברמות הדופמין, ובתגובה, המוח מחליש או מחסל את הרצפטורים (הקולטנים בתאים) שנועדו להגיב לכימיקל.
פירוש הדבר הוא שצרכני סמים זקוקים ליותר חומר פעיל על מנת להפיק את אותו פרץ של דופמין שגורם לאפקט החוויתי, ושחיזוקים אחרים, כמו אוכל ואינטראקציה חברתית, מאבדים אט-אט את השפעתם (תופעה שנקראת בשפה הקלינית סבילות / tolerance לסם).
מכורים לסמים שיחלו בתקופת התנזרות מהחומר ״יאתחלו״ את מערכת החיזוק המוחית שלהם, דבר השונה מצום דופמין, בו אנשים נמנעים מהתנהגויות בעייתיות ובעצם מאפשרים לקולטנים שלהם להירגע.
בעמק הסיליקון הטרנד נובע בעיקר מהצורך לטפל בשימוש כפייתי באינטרנט ובטכנולוגיה:
מכיוון שבכל פעם שאנו מביטים במסכים שלנו הדבר מתניע פרץ דופמין במוח, אנשים הופכים מכורים יותר ויותר למסכים, בדיוק כמו לסמים, ומפתחים התנהגות כפייתית פתולוגית וחמורה.
כמו טיפול בהתמכרות לסמים, גם כאן המטרה היא טיהור, ׳ניקוי רעלים׳, או לפחות הפחתה ושליטה של ההתנהגות המתמכרת.
שילוב בין התנזרות לטיפול CBT
למרות שהיינו רוצים להאמין שנמצאה תרופת הפלא, המזור לבהייה הממושכת שלנו במסכים, התנזרות מדופמין הינה רק שלב אחד בתהליך של שינוי איכות החיים.
אחת התופעות השכיחות של מי שמאמץ את צום הדופמין הוא שלפתע מתעוררת מודעות עצמית הרבה יותר גבוהה, כזו שלא התאפשרה כאשר דעתם הוסחה ללא הרף על ידי גירויים חיצוניים.
לאחר סיום תקופת הצום, על מנת למזער את הסיכוי להישנות של הרגלים קודמים, על הצם לתת מענה עמיד לשורשי ההתנהגות - במילים אחרות, התערבות פסיכולוגית.
למשל, מי שמשתמש באינטרנט באופן כפייתי חייב ללמוד כיצד להציב גבולות בריאים לצריכת טכנולוגיה ולהתמודד עם טריגרים שעלולים לדחוף אותו לעבר התנהגות הרסנית.
בתהליך זה מומלץ להיעזר באנשי מקצוע, למשל כאלה שיוכלו להדריך את המתמודד באמצעות טכניקות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי.
אם כך, השלב השני של התהליך הוא להרגיל את עצמנו לפתח סיבולת בפני רגשות פחות נוחים, כמו חרדה, שעמום או בדידות, מבלי שנתפתה לפנות להתנהגויות הבריחה המוכרות, כמו בדיקת הפיד בפייסבוק.
הרציונל הזה, של קשיבות למה שקורה ברגע הנוכחי, שכיחה מאוד כיום בכל פרוטוקול מבוסס CBT, בעיקר מהגל השלישי.
ביקורת על צום דופמין
לא כל המומחים מצדדים בשיטה.
למעשה, גם בקרב התומכים האדוקים בצום דופמין, קיימת ביקורת כנגד הקיצוניות שבה נוקטים חלק מהצמים.
לאחרונה אף התפרסמו מאמרים מחקריים הטוענים כי הטרנד מפשט יתר על מידה את תפקיד הדופמין במוח, עד כדי אי-דיוקים.
טיפול פסיכולוגי נתמך MDMA כמענה לבדידות | מחקרים מעודדים
מגיפת הבדידות הולכת וגוברת ברחבי העולם, זו לא סיסמה -
שליש מהאמריקאים מעל גיל 45 מדווחים את חייהם בצלה של בדידות כרונית.
בדידות משנה את האופן בו אנו חושבים ומתנהגים.
היא גורמת לנו לפחד מקשר עם אחרים ולראות את האינטראקציה עמם באור שלילי.
ברירת המחדל היא הימנעות, כמה שפחות להסתבך בדינמיקה של יחסים אנושיים.
הבדידות פוגעת גם בגוף, לצד הפגיעה הנפשית: על פני ההשפעות הנפשיות, ההשפעות הפיזיולוגיות של בדידות יכולות להיות קשות לאורך זמן. במחקרי תצפית, בדידות נקשרה לסיכונים גבוהים יותר לסרטן ומחלות לב, ולתוחלת חיים קצרה יותר.
מחקרים ראשוניים מצביעים על כך ש-MDMA יכול להגביר תחושות של חיבור חברתי ולהפחית הגנות נפשיות אצל חלק מהאנשים. יחד עם טיפו פסיכולוגי טוב, ההשפעה המעשית יכולה להיות ניצחון מול בדידות.
MDMA מפחית בדידות
לא ברור עדיין מהו מכניזם הפעולה המדויק, אבל נראה ש-MDMA ופסיכדלים אחרים, מחוללים מצב פלסטי בו אנשים יכולים להניע שינוי.
הם מרגישים פתוחים, הם מרגישים שהרבה דברים אפשריים, גם כאלה שנראים בשגרה כמטרה שהדרך אליה עמוסת חרדות ופחד מדחייה.
בליווי איש טיפול טוב, ניתן לעזור להם להשתנות בתנאים כאלה.
במחקר שפורסם 2023 ע"י חוקרים מבוסטון, נמצא כי MDMA הוביל בתנאים מבוקרים לעלייה משמעותית בתחושות של חיבור עם אנשים אחרים:
משתתפים בניסוי קיבלו MDMA או פלצבו והתבקשו לשוחח עם אדם זר.
החוקרים מצאו כי משתתפים שקיבלו MDMA דיווחו כי האדם ששוחחו איתו היה תגובתי וקשוב יותר, וגם שהיו להם הרבה נקודות משותפות.
הסם גם הגביר את הדירוגים של המשתתפים ביחס לאהדה, לתחושת הקשר ולהנאה והמשמעות שמצאו בשיחה.
המחקר היה אמנם קטן - רק 18 משתתפים, אבל לתוצאות שלו יש השלכות על טיפול בסיוע MDMA.
התחושה הזו של חיבור לבני אדם אחרים, מגבירה את האמון האפיסטמי ועשויה לעזור למטופלים להרגיש בטוחים ומאמינים, ובכך לקדם חקירה רגשית עמוקה יותר.
הגברת התנאים האופטימליים לחיבור אנושי, נמצאת בהלימה עם מחקרים קודמים בהקשר של בדידות, בעיקר טיפול בדיכאון נתמך פסיכדלים, כמו LSD או פסילוציבין.
בנוסף, ידוע כי טיפול בו נעשה שימוש בפסיכדליים נחשב לפורץ דרך, כאשר הוא חוצה בהצלחה מגוון ניסויים קליניים. גולת הכותרת היא טיפול נתמך MDMA בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).
התכלית של טיפול ב-MDMA ופסיכדלים אחרים יכולה להיות רבת-ערך בהפחתת בדידות כרונית.
חשוב לציין שכל התערבות הכוללת MDMA או פסיכדלים היא טיפול בסיוע סמים פסיכואקטיביים משני תודעה - כלומר, בשילוב עם הטיפול המתאים הכולל פרוטוקול טיפולי מפורט.
כל התהליך חייב להתבצע תחת פיקוח מקצועי והקפדה על קווים מנחים ברורים.
MDMA עוזר לנו להרגיש טוב עם אחרים
מחקר מ-2024 מלמד כי MD עשוי לחזק את התגובות הרגשיות שלנו לאינטראקציות חברתיות חיוביות.
הוא פשוט גורם לנו להרגיש שמחים ומקובלים יותר, בעיקר כשאנשים אחרים מחבבים אותנו.
המחקר כלל 36 אנשים בריאים שנטלו MDMA, פלצבו או חומר ממריץ אחר (מתאמפטמין) במסגרת קבוצת ביקורת.
לאחר מכן, הם המשתתפים נטלו חלק במשימה בה קיבלו מאנשים אחרים משוב חיובי או שלילי.
התוצאות הראו כי משתתפים שנטלו MDMA במינון גבוה דיווחו על תחושות חזקות יותר של אושר והרגשה שקיבלו אותם, כאשר קיבלו משוב חיובי.
לעומת זאת, לא היה שינוי משמעותי בדיווחים שלהם כאשר קיבלו משוב שלילי.
החוקרים מאמינים שגילוי זה יכול להוביל להבנה טובה יותר על האופן בו MDMA משפיע על תפיסות חברתיות, על הפגת בדידות ועל גורמים לקשיים חברתיים.
רשת ברירת המחדל | Default Mode Network | הקסם של ה-DMN
רשת מצב ברירת המחדל (DMN) מתייחסת למקבץ של אזורי מוח שהאינטראקציה ביניהם פעילה יותר כאשר אדם מפנה את הקשב פנימה ואינו מרוכז בעולם החיצון.
מי שזיהה ואפיין את רשת ברירת המחדל הוא הנוירולוג האמריקאי מרקוס רייכל.
באמצעות טכניקת fMRI, רייכל מצא פעילות מטבולית מוגברת באזורי מוח מסוימים, זאת כאשר המוח לא היה מעורב בביצוע משימה, כמו שיחה או פעילות ממוקדת אחרת.
הוא הבחין גם בין מצב זה לבין המצב ההפוך, בו המוח שהה ב״מצב מנוחה״, אך הראה דווקא פעילות רבה יותר בהשוואה למצב שדרש מאמץ קוגניטיבי.
אזורי המוח המעורבים ברשת ברירת המחדל מראים תנודות חזקות בתדר נמוך שמופיעות במיוחד כשאנחנו מתמקדים בתהליכים נפשיים פנימיים.
למשל, עיבוד שמתייחס לעצמי, אינטרספציה, אחזור זיכרון אוטוביוגרפי מהעבר, או דימיון לגבי העתיד.
המוקד הוא פחות על המשימה המתבצעת ברגע הנוכחי, מה שמחבר לקשר בין פעילות-יתר של המערכת לבין הפרעות קשב.
ה-DMN ויצירתיות
מחקר מוחי מעניין התחקה אחר המקורות הנוירופסיכולוגיים העומדים בבסיס היכולת לחשיבה מסתעפת ולרעיונות יצירתיים (Beaty et al, 2014).
החוקרים גילו כי קוגניציה יצירתית מתאפיינת בקישוריות פונקציונלית מוגברת בין הקורטקס הפרה-פרונטלי התחתון לבין רשת ברירת המחדל.
הגילוי הזה מצביע על קשר בין יצירתיות לבין פעילות הדדית בין אזורי מוח הקשורים לשליטה קוגניטיבית ואזורים שאחראים על תהליכי דימיון ראשוני.
הקשר בין רשת ברירת המחדל עם פסיכופתולוגיה
ה-DMN מושכת עניין מחקרי רב כדרך נוספת להבנת המכניזמים המופעלים בבסיס הפרעות נפשיות.
שינוי בקישוריות ב-DMN נצפתה במגוון גדול של הפרעות ומחלות אורגניות, כמו מחלת אלצהיימר, מחלת פרקינסון, סכיזופרניה, דיכאון, אפילפסיה של האונה הטמפורלית, הפרעת קשב והיפראקטיביות, התמכרות לסמים ואוטיזם.
לגבי דיכאון מג'ורי, נמצא כי לרשת ה-DMN יש תפקיד חשוב ביצירת מחשבות של ייחוס עצמי, הרהורים שליליים (רומינציות) ותסמיני דיכאון נוספים.
בהפרעות על הספקטרום האוטיסטי נקשרה פעילות ה-DMN בקשיים סוציו-קוגניטיביים ויכולת מופחתת ל-Theory of mind.
ב-ADHD תועד נפח מוגבר של חומר אפור באיזורי המוח המעורבים ב-DMN.
איך לפתח את ה-DMN ולהיעזר בו?
חוסר איזון של ה-DMN יכול לגרום לנו הרבה סבל, אבל במצבים מסוימים הוא יכול להיות בן ברית רב-עוצמה.
המחשבה המתמשכת שמאפשרת רשת DMN מסונכרנת עוזרת לתכנן בתבונה את העתיד, לזהות חסמים בדרך להשגת מטרות, לפתח את הדמיון ולהגביר את הפוטנציאל היצירתי.
תגובות
הוסף רשומת תגובה